ביאור שטיינזלץ על מנחות נ״ה

1 ובמחשבה. ועוד למדים מהשוואתן של שתי תרומות אלה: מה תרומה גדולה השיעור הראוי לנתינתה הוא בעין יפה, אף תרומת מעשר ראוי שתהיה זו הפרשה בעין יפה. ומשום כך אף המפריש תרומת מעשר מתאנים לחות על גרוגרות, ראוי שיפריש בעין יפה כגון עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות, וכאילו היה נפחן של הגרוגרות כנפחן של תאנים לחות.

2 ומדייקים: ומינה וממנה מדברי ר' אלעזר בר' יוסי שבברייתא אפשר להביא ראיה לשיטה האומרת כי לכמות שהן היו בעבר אנו משערים. שכן אמר ר' אלעזר בר ר' יוסי: אבא ר' יוסי היה נוטל עשר גרוגרות שנתונות במקצוע ומפרישן כתרומת מעשר על תשעים תאנים לחות שנתונות בכלכלה. ויש לדון בדבריו: אי אמרת בשלמא נניח, מובנים הדברים, אם אומר אתה כי לכמות שהן היו בעבר אמרינן אומרים אנו בקביעת השיעורים — שפיר יפה, שנראה שר' יוסי מתייחס אל הגרוגרות המופרשות למעשר, כאילו הן תאנים לחות כפי שהיו. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי יש לקבוע את השיעור כמות שהן עתה, והרי זה המפריש עשר תאנים יבשות גרוגרות על תשעים תאנים לחות בציר להו מפחית אותן משיעורן, שכן נפחן של עשר תאנים יבשות הריהו פחות מנפחן של עשר תאנים לחות. אלא ודאי שבכל דבר הולכים אחר השיעור שהיה בעבר!

3 ומשיבים: אין ללמוד מגרוגרות לשאר דברים, שהרי כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר' אלעזר את הסברם של דברים אלה: שאני שונה, נבדל הוא דינם של גרוגרות מדינם של שאר דברים שנשתנה שיעורם, הואיל ויכול לשוב לשולקן במים ולהחזירן לכמות שהן היו לפני כן, בהיותן תאנים לחות. ולכן מפרישים מהן על התאנים הלחות בשיעור כפי שהן עתה, ואולם אין ללמוד מכאן לשאר דברים.

4 א ודנים עוד בדין המעשר מתאנים על הגרוגרות. תנו רבנן שנו חכמים: תורמין במנין, מן התאנים הלחות על הגרוגרות היבשות. שנוטלים למעשר עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות יבשות. ואין דין זה אמור אלא במקום שבו רגילין לעשות מתאנים גרוגרות, ויכול הכהן שקיבל תאנים לעשותן גרוגרות. ואולם לא תורמים מן הגרוגרות על התאנים הלחות, ואפילו במקום שרגילין לעשות מתאנים גרוגרות. ודנים בדברים הללו.

5 אמר מר החכם בברייתא זו כי תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות. ויש איפוא לדייק בדבריו: דווקא במקום שרגילין לעשות גרוגרות — אין כן יתרום מתאנים על גרוגרות. אבל במקום שאין רגילין לעשות גרוגרות — לא יתרום מהתאנים על הגרוגרות, שהרי אין המעשר מתקיים, שעלולות התאנים להתקלקל, עד שתינתנה לכהן.

6 ויש לברר: היכי דמי איך הוא בדיוק מקרה זה? אי אם מדובר בזמן דאיכא שיש כהן לפנינו, ויכול התורם לתת לו מייד — אפילו במקום שאינו רגיל לעשות גרוגרות, אמאי מדוע לא יתרום מהתאנים על הגרוגרות, והתנן והרי שנינו במשנה כי בכל מקום שיש כהן לפנינו, בעל הפירות תורם מן היפה ואף כאן התאנים הלחות יפות ומשובחות מן הגרוגרות אף שהגרוגרות מתקיימות יותר!

7 אלא פשיטא פשוט שמדובר כאן דליכא שאין כהן לפנינו, ויעבור זמן עד שימצא כהן לתת לו, ועלולות התאנים להתקלקל בינתיים, ואם כן אימא סיפא אמור עתה את סוף אותה ברייתא ששנינו: ולא תורמים מן הגרוגרות על התאנים, ואפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות. ואי ואם אכן מדובר בזמן דליכא שאין כהן לפנינו, אמאי מדוע לא תורמים מן הגרוגרות המתקיימות לאורך זמן, ומעדיפים לתרום מהתאנים, והתנן והרי שנינו במשנה כי במקום שאין כהן לפנינו — תורם בעל הפירות מן הדבר המתקיים ולא מן היפה! אלא פשיטא פשוט שמדובר כאן באופן דאיכא שיש כהן לפנינו.

8 והדבר תמוה, שכן לפי זה רישא תחילת הברייתא מדברת במקרה דליכא שאין כהן לפנינו, ואילו סיפא סוף הברייתא — במקרה דאיכא שיש כהן לפנינו! ומשיבים: אין אכן כן הוא, רישא תחילת הברייתא מדברת במקרה דליכא שאין כהן לפנינו, ואילו סיפא סוף הברייתא — במקרה דאיכא שיש כהן לפנינו.

9 בעקבות דברים אלה אמר רב פפא, שמע מינה למד מכאן מתירוץ זה לענין דרך הלימוד הראויה, כי כאשר ישנה סתירה בתוך דברי המשנה, דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי דוחקים ומעמידים אנו אותה משנה כי עוסקת היא בשני טעמים, מצבים שונים, ולא מוקמינן בתרי תנאי ואין אנו מעמידים אותה שמדובר בה בשיטותיהם של שני תנאים החולקים זה על זה.

10 ב משנה כל המנחות הבאות מצה, נילושות במים, שכך תיאפה העיסה יפה, שהרי אין בה אלא שמן מועט. ויהיו אלה מים פושרין שאינם חמים ואינם קרים. ועושה המנחות משמרן שלא יחמיצו בזמן שהוא לש ועורך אותן. ואם החמיצו עיסת המנחות הבאות מצה, או אפילו רק שיריה שאריותיה של המנחה, לאחר שנקמצה, שנאכלות על ידי הכהנים — עובר על כך במצות לא תעשה, שלא תחמיץ — שנאמר "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור... לא תקטירו ממנו אשה לה' " ויקרא ב, יא. והעושה מנחה והחמיצה חייב מלקות הן על לישתה של עיסת חמץ זו, והן על עריכתה שיטוח וגלגול הבצק והן על אפייתה של מנחה זו.

11 ג גמרא שנינו במשנתנו שעושה המנחה בחמץ עובר על איסור לא תעשה אף על שאריותיה. ומבררים: מנא הני מילי מנין המקור לדברים הללו, שאף על החמצת השיריים הריהו עובר, ולא על המנחה בלבד? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא הכתוב: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" שם ו, י — לומר: אפילו חלקם של המנחות, אותם שאריות שאוכלים הכהנים, אף היא לא תאפה חמץ.

12 ושואלים: והאם האי זה הפסוק להכי ללמדנו כך, הוא דאתא שבא, והרי האי זה הפסוק מיבעי ליה נצרך לו לדרשה אחרת, כדתניא כמו ששנינו בברייתא: "לא

13 תאפה חמץ" ויקרא ו, י, מה תלמוד לומר בא ללמדנו, והלא כבר נאמר לפני כן "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור... לא תקטירו ממנו אשה לה' " שם ב, יא, וממנו למדים אנו דין זה. אלא הכתוב "לא תאפה" נדרש לענין אחר: לפי שנאמר קודם איסור חימוץ המנחה בלשון כוללת, "לא תעשה חמץ", שאין בה ציון מעשה מוגדר באותה עשייה, יכול היה אפשר לומר שהמחמץ את המנחה לא יהא חייב כעונש אלא סדרת מלקות אחת על כולם, על כל עשיותיו לישת הבצק, עריכתו, ואפייתו. לכך תלמוד לומר בא ללמדנו הכתוב הנוסף "לא תאפה חמץ". שחייב המחמץ מלקות על כל עשיה לעצמה.

14 וכך למדנו: שהרי מעשה האפייה בכלל כל המלאכות של עשיית המנחה היתה, ולמה יצאת יצאה מלאכה זו מכללן, שציינה הכתוב בייחוד? — להקיש להשוות אליה את שאר העשיות ולומר: מה מלאכת אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי שלם, ומשום כך חייבין עליה מלקות, על עשייתה בחימוץ, בפני עצמה. אף אני אביא ארבה את המעשים הנוספים שבמלאכת המנחה, את לישתה ואת עריכתה שאם עשאם בחימוץ חייבים על כל אחת מהן לעצמה.

15 והוא הדין בכל מעשה יחידי נפרד ומיוחד אחר שבה, בעשיית המנחה, ולאיתויי להביא, לרבות את מעשה הקיטוף החלקת פני העיסה במים אף שאינו מעשה חשוב, שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה מלקות בפני עצמה. הרי שמפסוק זה אנו למדים דבר אחר, ומנין לנו שחייבים על חימוצם של השיריים?

16 ומשיבים: אכן הכתוב "לא תאפה" נדרש לענין אחר, ואולם אנן אנו לא למדנו זאת מחלק זה של הפסוק, אלא ממה שנאמר "לא תאפה חמץ חלקם" קאמרינן אומרים, לומדים אנו הלכה זו, שכך אנו דורשים את הכתוב: לא תאפה חמץ אף את "חלקם" של הכהנים במנחה, הם השיריים הנאכלים על ידם.

17 ושואלים: עתה שהסברנו שהכתוב "חלקם" בא ללמדנו איסור חימוץ בשיירי המנחה, אימא כוליה אמור אם כן שכולו, כל התוספת הזו בפסוק, רק להכי לכך הוא דאתא שבא, ואין לנו איפוא מקור שחייבים מלקות בנפרד על כל אחד מפרטי עשיית המנחה בחימוץ!

18 ומשיבים: אין לומר שבאה תוספת זו רק ללמדנו את האיסור בחימוץ שיירי המנחה, שאם כן, לכתוב שיכתוב המקרא בסדר הזה "חלקם לא תאפה חמץ", מאי מה, מדוע אמר הכתוב כסדר זה "לא תאפה חמץ חלקם"? שמעת מינה תרתי שמעת, למדת, ממנה שני דברים. האיסור של עשיית שיירי המנחה בחמץ, וחיוב מלקות נפרד על כל עשיה ועשיה בחימוץ.

19 ומקשים עוד: ואימא ושמא תאמר כך: אכן מלאכת האפייה מיוחדת היא, שכן פרט בה ציינה אותה כשלעצמה רחמנא הכתוב, ולכך ליחייב חדא יתחייב עליה סדרת מלקות אחת, אבל אינך אלה המלאכות האחרות, לישה ועריכה, שלא צוינו במפורט בכתוב ליחייב חדא אכולהו יתחייב על עשייתן סדרת מלקות אחת על כולן! ומשיבים: אינך יכול לומר כן, שהרי חייבים מלקות על מלאכה ומלאכה כשלעצמה משום דהוה שציון מלאכת אפיה לעצמה הינו ככל דבר אחר במקרא שהיה בכלל הדברים הדומים לו ויצא מן הכלל, לדון בו בנפרד, כדי ללמד שכלל הוא ב"מידות שהתורה נדרשת בהן". לא ללמד על עצמו בלבד יצא מן הכלל, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואף מלאכת אפיה יצאה מכלל מלאכות, ללמד שחייבים מלקות אף על כל אחת מעבודות המנחה.

20 ומקשים עוד, ואימא ואמור כך: הכתוב "לא תעשה חמץ" — הרי זה כלל, שהרי אין מצויינות בו מלאכות מסויימות, ואילו הכתוב "לא תאפה חמץ" — הריהו פרט, שהרי מצויינת בו האפייה שהיא מלאכה מסויימת, וכלל הוא כי כאשר לפנינו מקרא שתוכנו כלל ולאחריו מקרא שתוכנו פרט — אין בכלל אלא מה שבפרט. ומעתה אף בענייננו נאמר, כי המקרא שהוא כלל "לא תעשה חמץ" אפייה — אין כן, כלול בו, ואילו מידי אחרינא דבר אחר, כגון לישה ועריכה — לא כלול בו!

21 אמר ר' אפטוריקי בתשובה לשאלה זו: אין שני הפסוקים הללו נחשבים "כלל ופרט", משום דהוי שהינו כלל ופרט שאינם סמוכים זה לזה אלא המרוחקין זה מזה, שהרי הכתוב "לא תעשה חמץ" נכתב בפרשת ויקרא פרק ב ואילו הכתוב "לא תאפה חמץ" נכתב בפרשת צו פרק ו. וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותן במידת "כלל ופרט".

22 מתיב מקשה על קביעה זו של ר' אפטוריקי רב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי ויש אומרים אותה סתם, בלי שם אומרה : והאם כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותן במידת "כלל ופרט"? והתניא והרי שנויה ברייתא: ממה שנאמר בשעיר חטאת נשיא "ושחט אתו במקום אשר ישחט העלה לפני ה' חטאת הוא" שם ד, כד למדים אנו היכן מקום שחיטתו, שהרי היכן העולה נשחטת? — בצפון העזרה, כאמור "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' " ויקרא א, יא, אף זה השעיר מקום שחיטתו הוא בצפון העזרה.

23 ויש לשאול: וכי אנו מכאן למידין דין זה בשחיטת שעיר הנשיא, והלא כבר נאמר בקרבנות החטאת: "במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת" שם ו, יח, ובכלל החטאת אף שעיר הנשיא שהוא חטאת! הא הרי יש לומר: למה פסוק זה יצא מכלל החטאות, לציין את מקום שחיטתו? — כדי לקובעו בהחלט ששחיטתו אך בצפון העזרה, שאם לא שחט אותו בצפון — פסלו, ואין זה רק לכתחילה.

24 ודנה הברייתא עוד בדבר: אתה אומר כי לכך ללמדנו פסול שחיטה שלא בצפון בשעיר נשיא יצאת יצא זה הכתוב, או אולי אינו בא מקרא זה אלא ללמדנו שדווקא זה חטאת שעיר נשיא הוא שטעון חייב בשחיטה בצפון ואין קרבן חטאת אחר טעון צפון, ואף הכתוב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" אין עניינו כל החטאות אלא חטאת נשיא בלבד?! לכך תלמוד לומר מלמדנו כתוב שלישי, בו נאמר "ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העלה" שם ד, כט, והרי כתוב זה בנה בנין אב לכל החטאות שטעונות כולן שחיטה בצפון.

25 ויש לדייק בדברי ברייתא זו: טעמא הטעם, המקור שכל החטאות נשחטות בצפון, הוא שכתב רחמנא המקרא "ושחט את החטאת במקום העולה", הא לאו הכי הרי אם לא כן, הוה אמינא הייתי אומר שרק זה שעיר נשיא הוא שטעון שחיטה בצפון ואין קרבן חטאת אחר טעון שחיטה בצפון. ונדון בדבר: מאי טעמא מה טעם הדבר מדוע נאמר כך, אף שפשוטו של הפסוק "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" עוסק בכל החטאות?

26 לאו האם לא משום דהוה שהינו מקרא שעניינו כלל שהרי מדבר על כלל החטאות ואילו הפסוק "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה" עניינו פרט "אותו", ואף על גב ואף על פי שמרוחקין שני מקראות אלה זה מזה דנין אותן בכל זאת ב"כלל ופרט". ויש איפוא מקום לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט, ואין הדברים אמורים אלא בחטאת נשיא בלבד. והרי זו איפוא קושיה על הסברו של ר' אפטוריקי!

27 מתקיף לה מקשה עליה, על שאלת רב אדא בר אהבה רב אשי: וכי האי זה "כלל ופרט" הוא?! והלא אין זה אלא פרט וכלל הוא, שהרי הכתוב "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה" אמור תחילה בתורה פרק ד, כד, ואילו הכתוב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" אמור אחריו פרק ו, יח, ולפי כללי הלימוד של מדרש ההלכה, ב"פרט וכלל", נעשה הכלל מוסיף על הפרט, ואיתרבי להו והתרבו להם אם כן כל מילי הדברים!

28 ואין זו קושיה על ר' אפטוריקי אלא בדיוק דברי הברייתא, וכך הוא הסבר הדברים: התנא שבברייתא, המלה "אתו" האמורה בכתוב "ושחט אותו", שהיא לשון מיעוט קא קשיא ליה היא שהוקשתה לו, מה באה למעט. והכי קאמר וכך אמר: או אינו אלא בא הכתוב ללמד רק שדווקא קרבן חטאת זה הוא שטעון שחיטה בצפון ואין קרבן חטאת אחר טעון שחיטה בצפון, שכן כתב רחמנא המקרא "אתו" שהוא לשון מיעוט. לכך בא הכתוב הנוסף "ושחט את החטאת במקום העולה" ללמדנו שנוהג דין זה בכל החטאות.

29 א ומעתה נפנים לבירור הדבר הנלמד מהמלה "אותו" "ושחט אותו" שנאמרה בחטאת הנשיא. ושואלים: והשתא דנפקא ליה ועכשיו שיוצא לו, שנלמד דין זה שכל החטאות שחיטתן בצפון ממה שנאמר "ושחט את החטאת במקום העולה", אם כן המלה "אתו" למעוטי מאי למעט את מה היא באה? ומשיבים: אמור כי למעוטי למעט את הדברים הבאים נחשון. ושחט. עוף. בפסח. שהם סימן להלכות שונות שתבוארנה בא.

30 וכך הוא נדרש: דווקא "אותו", קרבן נשיא שחטא, הוא שנשחט בצפון, ואין קרבן חטאת כשעיר שהובא על ידי נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה בחנוכת המשכן, ושל שאר נשיאי שבטי ישראל לחנוכת המשכן חייבים להישחט בצפון.

31 וצריך לדרוש דין זה מן הכתוב "אותו" אף שהוא קדשי שעה ולא באו לכפרה, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואיתרבי והתרבה שעיר הנשיא בחנוכת המשכן לענין דין סמיכה הנוהגת בו כבשאר החטאות, היה איפוא מקום לומר כי ליתרבי נמי יתרבה גם כן לענין דין שחיטתו בצפון כבשאר החטאות. לכן בא כתוב זה "אותו" וקא משמע לן הוא משמיע לנו שאין שעיר הנשיא בחנוכת המזבח טעון שחיטה בצפון.

32 ושואלים: וסמיכה גופה מנלן עצמה מנין לנו ששעיר נחשון חייב בה? ומשיבים: דתניא שכן שנויה ברייתא נאמר בקרבן שעיר נשיא "...והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים. וסמך ידו על ראש השעיר" שם ד, כג— כד, והרי זה מקרא יתר, שהרי די היה לכתוב "וסמך ידו על ראשו" — אלא בא הוא לרבות אף את קרבן שעיר נחשון בן עמינדב הנשיא, ושאר נשיאי ישראל בחנוכת המשכן לדין הסמיכה בהם. אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: